<h1>או"ז הלכ' בכורות סימנים תקכ"ה—תקכ"ח</h1>
<h2>דף נא.</h2>
מתני' [בכורות נ"א ע"א] כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בפדיון בנו חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך דאמרן חייב ליתן לו חמש סלעים אחרים אם רצה הכהן ליטלם ולהחזירם במתנה רשאי אבל תקנתא אחרית' ליכא. [ע"ב] אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן שהרי נתן הפדיון מה טעם אמרו אינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות אפי' אין נותנין כלום א"נ בשטר שיש לו על חבירו. ותני תנא קמי' דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן א"ל זו דברי ר' יוסי בר יהודה סתימתאה [וא"ל זו דברי ראב"ש סתימתאה] אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי והלכתא אין בנו פדוי. מתני' אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. [ע"ב] תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת שהניח לפני כולם חמש סלעים והלך לו יצא. נטלו הכהן והחזירו לו יצא וכך היה מנהגו של רבי [טרפון] שהי' כהן והי' נוטל ומחזיר [וכששמעו חכמים בדבר] אמרו קיים אף הלכה זו. ר' חנינא הי' כהן והוה רגיל דשקיל ומהדר חזי' לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה כדי שיראנו מהלך לפניו ויחזיר לו חמש סלעים שנתן לו בפדיון בנו א"ל לא גמרת ויהבת נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך מדעם ביש עבדת דבר רע עשית הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם (לא) [ל"א] אפילו לא אחזירם אין בנו פדוי. בפ"ק דקידושין [ו' ע"ב] פסק רב אשי הילך מנה בפדיון בני על מנת שתחזירהו לי בנו פדוי. ועדיף מהאי שנתן בשתיקה והראה בעצמו כאלו מתנה גמורה נתן ולא התנה והטעה את ר' חנינא, שאם היה יודע שכן הי' דעתו מתחלה לא הי' מקבל שלא יהא נראה ככהן המסייע בבית הגרנות. אם הכהן צריך לחפץ אחד לדבר מצוה יכול לקבלו בפדיון הבן בעבור חמש סלעים אע"פ שאינו שוה כההיא דפ"ק דקידושין [ח' ע"א] דרב כהנא הוה שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוה לי חמש סלעים אני שם אותו לעצמי ומקבלו בכך. אמר רב אשי לא אמרו אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ולא אזיל בגילוי הראש ומבעיא לי' סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימי' דרבא מקובי שם מקום שוה עשרה בתריסר הלכך כהן אחר אינו רשאי לשום לעצמו בפחות. מתני' המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה.
